פעם אחרונה וזהו

לאלא, זה לא הולך להיות הפעם האחרונה שאני אכתוב. הכתיבה של היום מתרכזת בפעמים אחרונות.

אתמול חגגתי משמרת אחרונה בהיישה, וסגרתי עוד תקופה בחיים. הייתי שם 3 שנים, עברתי שם המון בחיי, עליות וירידות, שמחה ועצב, וכל מה שבין לבין.

זה קשה לקבל את העובדה שמשהו שהיה קיים בחייך נגמר יום בהיר אחד, וככל שהוא היה יותר זמן, ככה זה יותר קשה - אין מה לעשות.

אבל, וזה אבל גדול, זה חלק מהחיים. ההבנה החשובה ביותר שלנו כאנשים לדעתי היא להבין שאנחנו תמיד נהיה תלויים בעצמנו קודם כל, וכל דבר שאנחנו עושים או עוברים במהלך חיינו משפיע עלינו ומשנה אותנו ואנחנו נהיים תלויים בו במידה מסוימת, וכשזה נגמר אנחנו נשארים עם תהיות ומחשבות על המקום שנותר פנוי עכשיו, ומתאבלים על משהו שהיה חלק מאיתנו למשך כל הזמן הזה. אבל שום דבר ואף אחד לא מגדיר אותנו חוץ מאיתנו. כמו שעכשיו סיימתי תקופה ארוכה במקום עבודה שהיה כמו הבית שלי, או כמו במצבים אחרי פרידות, בכל מצב ההבנה והשיעור שהכי קשה מכל המצב הזה הוא שאנחנו תלויים בעצמנו תמיד, ואם אנחנו בוחרים משהו, זה שלנו. כל העולם יכול להשתנות מחר, אבל אני תומר ואשאר תומר, יש לי את הדברים שאני אוהב, את הדברים שמושכים אותי בעולם ואני אסתדר, וגם אתם, בכל מצב.

מושג העצמי הוא מושג מורכב שהגדרתו שונתה במהלך השנים בעולם הפסיכולוגיה ונכון להיום ההגדרה של עצמי הוא כעניין דינמי שמתפתח ומשתנה לאורך כל תקופת החיים, ומעניין שעדיין אחרי כל שינוי גדול בחיים צריך "זמן להתחבר לעצמי" מחדש - אבל האם זה באמת נכון או שזה מטבע לשון שגרם לנו להתנהג ככה בסוף?

אנחנו נהיה עצמנו כל זמן, אנחנו מושפעים תמיד מהסביבה שלנו, והסביבה תשתנה תמיד, אז ההשפעה שנרגיש תשתנה, אבל אנחנו יודעים מי אנחנו, ואיך נרצה להגיב כי אנחנו מכירים את עצמנו לפחות כמה שנים בשביל לדעת מה אנחנו צריכים ותמיד ברשימת "במי אני תלוי בחיי" במקום הראשון יש את עצמנו.

אבל מה זה קשור לפעמים אחרונות? כן אני גם שואל כי קצת נסחפתי ואיבדתי את קו המחשבה קצת, אבל נחזור לנושא. אתמול סיימתי את התקופה שלי בהיישה, וזה רישמית סגר לי את הקשרי חובה עם כפר סבא, כשאבוא לכפר סבא זה לחברים או להורי היקרים, ואני מנהל את חיי בהרצליה/תל אביב בעיקר. זה שינוי מאוד גדול בחיים, קצת כמו להגיד שעם העזיבה של ההיישה סיימתי את התהליך של "יציאה מהבית של ההורים" שהתארך ונמשך עם אקסטרה שלבים בגלל החיבור הגדול. עלתה לי כבר השאלה של מי אני אהיה עכשיו כשאין לי את ההיישה? זו שאלה קשה אבל עם תשובה שאפשר לכתוב אותה בפשטות אבל הכוונה שלה עמוקה מנשוא - אני פשוט אהיה תומר. היי :)

אני מעריך כל זמן שהייתי שם, ואני בטוח שאתגעגע למקום ולרוב העובדים ולמנהלות, אהבתי כל שנייה שם, גם אם שנאתי, אהבתי את המקום, הוא נתן לי מקום נוח, מקצועי, אוהב, רציני, כיפי כשהייתי הכי צריך את זה. אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה לפתח את העצמי של תומר בחיי.

כל פעם אחרונה של משהו היא מרגשת, מעציבה, ובכלל יכולה להכיל רכבת הרים ריגשית מכל סיבה אשר תהיה. אבל לפעמים אחרונות יש גם קסם שפותח דלתות לעולמות חדשים מדהימים שיכולים להעלות תקווה גדולה.

ישנם דברים בחיים שאנחנו עושים שוב ושוב ולא קולטים את הלופ הזה שלא נגמר, גם דברים שנחשבים לנו כטובים, אנחנו ממשיכים את הלופ הזה ולא עושים לו סטופ, כי אנחנו לא מוכנים בזה, בין אם בזוגיות, בתזונה, בשתייה, בכל סוג של "צריכה" בין אם פיזית או נפשית.

אני יכול להגיד שאני רוצה גם להתאהב בפעם האחרונה.

אני רוצה למצוא את הבת זוג שלי שבה אתאהב וזו תהיה ההתאהבות האחרונה שלי. זה אומר שאני מוכן להפסיק עם כל השטויות של לחפש בנות זוג, להשקיע, להפגע, להינות, ולהחליף. אני מוכן להתקדם הלאה. עכשיו בואו, גם התאהבות זו צריכה נפשית, וגם אם מתאהבים, יש צורך להשקיע בשביל שימשך יותר זמן, אבל זה גם במערכות יחסים ארוכות משתנה, ההתאהבות הראשונית מתחלפת באהבה עמוקה שמבטאת אחרת - וזה המשך של אותו דבר, פשוט לרוב הכל מתפוצץ לפני שמגיעים לשם, או שפשוט לא רוצים להגיע לשם - עד שזה מגיע, וכשזה מגיע, וואו איזה טובה צריכה להיות ההרגשה הזו.

פעמים אחרונות יכולות להיות בכל הסוגים וכל המובנים, וכל שינוי שקורה בחיים הוא בהכרח מכליל פעם אחרונה ממשהו, פיזי או מנטלי, ולפעמים גם יותר מאחד.

אנחנו תמיד נהיה עצמנו, ואנחנו תמיד נהיה תלויים קודם כל בעצמנו, וצריך להיות מחוברים לעצמנו כמה שניתן, כי תמיד אחרי פעמים אחרונות, שמחות/עצובות ככל שיהיו, יש המון פעמים ראשונות, ובכולן אנחנו יכולים להביא את עצמנו בצורה הכי טובה שנרצה, כי אנחנו מביאים אותנו, ואנחנו תלויים רק באנו.

לחיי פעמים אחרונות משמחות, ולחיי פעמים ראשונות מרגשות.

גם אם עצובים מהם והכל מרגיש כקורס, זה בסדר, זה חלק מהשינוי ותכף יגמר.