על גלגול נשמות, מים קפואים, ושלבי התאחות

טוב אז עבר קצת יותר משבוע וכתבתי גם כמה דברים לעצמי מבלי לשתף כאן באינטרנט הפתוח. הייתי רוצה לכתוב כאן קצת חוויות ומסקנות מהשבוע הזה

אז ככה, היו לי עליות ומורדות מוגזמות השבוע, והיו יומיים שנפלתי ללופ רע מאוד, פאניקה, חרדה, קשיים בשינה. שאר הזמן זה נע מעצב מאוד גדול, עד נקודות קצרות מאוד שבהן הרגשתי מ1-10 - 6 כשיא.

זה בסדר, אני מתאבל, אני חושב שגם היא מתאבלת קצת אבל פחות מראה את זה כלפי חוץ.

אני אדם שקשה לו להסתיר את מה שהוא מרגיש, וגם קשה לו לנתק סיטואציות מרגש כשהן חזקות דיו, אז כולם ראו והרגישו את רגשותיי בזמן הזה. זה לא היה פשוט, כמובן שהייתי מעדיף להשאר בבית בחדר ולהמשיך לראות טלוויזיה, אבל לצאת ולראות אנשים זה הכרחי להתאווררות ולא להכנס עמוק מידי למחשבות, אלא בסופו של דבר להוציא אותם החוצה במקום בטוח בשביל להוציא עומס מנטלי, כמו ספוג שצריך לסחוט ממנו מים בשביל שיוכל להמשיך לספוג.

כן, זו אחלה של מטאפורה, ואני יכול להוסיף ולהגיד שאני גם לעיתים מרגיש כמו הספוג מראשון, שנפל על הגב ולא מצליח לקום בכלל, אבל בשונה מששטוס וטל מוסרי, יש לי את החברים והמשפחה שלי שאיתי שנתנו ויתנו לי יד ויעזרו לי לקום חזרה על הרגליים.

זה לא קל להפרד, זה אפילו קשה, על אחת כמה וכמה אם הקשר היה חיובי וטוב בעינייך. כבר אמרו לי שזה כמו מוות, קשר זה משהו חי, ובפרידה הוא מת - בלעעכ זה קצת קיצוני לא?

קשר הוא אכן משהו חי ונושם, שצריך לדאוג לו בשביל שיחייה, אבל בסוף קשר האם הוא מת באמת? אולי הוא פשוט מגיע לנקודה כמו שבני אדם מגיעים לשלב שיוצאים מבית ההורים והכל משתנה? או אולי כמו שמסיימים תיכון, צבא, בעצם כשלב בחיים? זה לא מוות, כי זה נשאר שלי, לנצח. יודעים מה? אולי זה כן מוות, אבל עם גלגול נשמות אז נוצרים חיים חדשים. אז קשר זוגי זה בעצם גלגול נשמות של קשר אחד שמשתנה כל פעם לפי השיעור שצריך ללמוד.

כן, אני אוהב את הרעיון הזה. כל אדם לומד מספר דברים מכל קשר שהוא נכנס אליו, ולא יודע איזה דברים הוא ילמד אם וכאשר הקשר יסתיים, אבל מכל קשר יש שיעורים חשובים מאוד. כמו שלפי תיאוריית גלגול הנשמות, הנפש שלנו בכל תקופת חיים עוברת שלב לימודי חדש, שאנו לרוב לא מודעים בכלל לאיזה שיעור אנחנו צריכים ללמוד ולעבור.

אז אנו מתפתחים, משתנים, עוברים שלבים בחיינו שגורמים לנו להתנהל אחרת לקראת סיטואציות עתידיות, בלי יכולת לעשות ספציפיקציה - מכיוון שהכל משפיע על הכל.

אני נוהג להזכיר לעצמי את ההבדלים שהיו ביני לבינה, בכך שמלכתחילה הכרתי את ההבדלים התהומיים הללו, וחששתי מהם לפני שנכנסתי לקשר הזה, ונכנסתי אליו עדיין בלב שלם כי רציתי אותה והרגשתי שלם עם עצמי.

חזרתי לראות בפעם ה90 את "איך פגשתי את אמא" והיה שם פרק אחד שנגע לי ממש, בסוף העונה השנייה, רובין וטד נפרדים. לא לפני שהם עוברים רכבת הרים של מעבר לארגנטינה, ילדים, חתונה, כן, לא, שחור, לבן - ובסוף, הם מגיעים להבנה, שעם כמה שטוב להם ושהם אוהבים אחד את השנייה, כל אחד מהם עם מטרות שונות והשקפות שונות לגבי חתונה וילדים, והם לא יכולים להתעלם מזה יותר, אז עדיף להם לסיים את זה.

גם כאן ההשקפות היו שונות, והרצונות היו שונים. אני בחרתי להתעלם מהם, כי חשבתי שאפשר היה לגשר עליהם בסופו של דבר, אבל כך לא היה. הפערים האלה היו גדולים מנשוא יחד עם עניינים נוספים אישיים שלה. וזה בסדר. אני מזכיר לעצמי שוב ושוב, זה לא אני, זו היא, זה לא בגללי, זה בגללה.

זה לא אני, זו היא. זה לא בגללי, זה בגללה. כי באמת, אני מאמין בלב שלם שעשיתי הכל נכון, הייתי גבר טוב, הייתי בן זוג משמח, תומך, אוהב, מקשיב. כמובן שהכל מבוסס גם על תגובות מילוליות והתנהגותיות ממנה - עשיתי דברים נכון, כי יכלתי להכנס לנעלייה דרך הקשבה ואמפטיה, ולתת לה מה שהיא צריכה לפי מה שהיא חושבת שנכון עבורה.

אז הייתי טוב.

למדתי על בשרי בשנים האחרונות איזה סוג של בחורה אני מחפש במערכת יחסים, ומכל אחת לקחתי חלקים מהאופי כמסקנות, והשתפרתי והתכווננתי. הפעם יצא שקלעתי כמעט בול למה שחיפשתי, אבל הקשר נפל מעניינים לוגיסטיים של חיים ותקופות חיים.

אז אני יודע מה אני מחפש, ואני יודע שזה יגיע אליי נכון.

זה לא אני, זו היא. זה לא בגללי, זה בגללה. חשוב לי לנתק את העניין ממני. בשביל שכל מה שיקרה מכאן הלאה פחות יפגע בי. אני רוצה שיהיה לה טוב, כמובן שאני רוצה שיהיה לי גם טוב. בשביל שזה יקרה, חייבים להתנתק.

זה לא פשוט להפרד, זה אפילו מסובך. על אחת כמה וכמה אם הקשר היה חיובי.

היא ילדה מהממת ומדהימה. כואב לי שזה נגמר, ולוגית/הגיונית אני מבין בדיוק למה - זה לא מקל מהעניין.

קשה לי לנתק את עניין הפרידה ממה שקרה במהלך החודש האחרון. זה מקושר אצלי ביחד, גם במקומות שזה לא אמור. ככה זה נוצר אצלי, כי כשאני מספר על הפרידה, אני כמובן שמשתף את זה כסיפור הקדמה, לדעתי זה סיפור שקשור מאוד - אז בטח ובטח שזה יתקשר אצלי יותר ויותר יחד. אני חייב לשנות טרמינולוגיה ולספר לעצמי את זה בצורה אחרת - כזו שעדיין מציגה את כל מה שקרה, רק באופן יותר מציאותי. שההיפוקמפוס שלי לא יחבר לי דברים שלא אמורים להתחבר יחד.

זה לא אני, זו היא. זו בחירה שלה, לא שלי.

אני לא יודע מה לכתוב פה יותר האמת. נתתי למוח שלי לפרוץ ולפרוק מחשבות, עכשיו קצת יצאתי מזה.

זה טוב, כי זה אומר שהספוג נסחט וקיים בו פחות מים.

אגב, הידעתם שאם מקללים, זה עוזר להקל על כאב, וכך אפשר להתמודד איתו יותר בקלות?

בניסוי שנעשה, שבו משתתפים הכניסו יד לדלי עם מים קפואים ונבדקו כמה זמן הם יכולים להשאיר את היד במים הקפואים האלה, נמצא כי בקבוצה של האנשים שקיללו כל הזמן, החזיקו את היד בקרח הכי הרבה זמן באופן מובהק.

אז אם כואב לכם, תקללו, והרבה. זה טוב לכם ומשחרר אתכם.